משחקי דמיון ושיח — כשהמשחק פותח שיחה

יש משחקים שהמטרה בהם אינה לנצח אלא לדבר. שולפים קלף, ומישהו צריך לספר סיפור, להשלים משפט או לנחש מה חשב האחר. הניקוד קיים כדי לתת מסגרת, אבל מה שנשאר בסוף הוא השיחה.

למה מסגרת עוזרת דווקא

קשה מאוד לענות על שאלה פתוחה כמו "ספר לי איך היה היום". לעומת זאת, קלף שמבקש להשלים משפט נותן נקודת פתיחה קונקרטית. כך הילד עונה בלי להרגיש שחוקרים אותו. לכן מטפלים, יועצות חינוכיות ומחנכים עושים בהם שימוש רחב.

דמיון הוא מיומנות, לא כישרון

סיפור משותף מאמן כמה יכולות במקביל.

• שפה ואוצר מילים
• רצף לוגי בין חלקי הסיפור
• לקיחת פרספקטיבה — להבין לאן האחר חתר
• הקשבה אמיתית ולא רק המתנה לתור

כשילד ממשיך סיפור שחבר התחיל, הוא חייב קודם להבין את הכוונה של החבר. יתרה מזאת, הוא צריך לכבד אותה גם אם תכנן משהו אחר לגמרי. זו בדיוק היכולת שמאפשרת ידידות טובה יותר בהמשך.

מה יש באוסף

כאן תמצאו קלפי סיפור ואיור, משחקי אסוציאציות, קוביות סיפור וקלפי שיח רגשי. חלקם מתאימים לגן, אחרים לנוער ולמבוגרים. כמה מהם עובדים היטב דווקא בקבוצה מעורבת, כי כל דור מביא פרשנות אחרת לאותה תמונה.

איך פותחים משחק שיח בקבוצה

ראשית, המבוגר עונה ראשון. כך הוא מדגים שאורך התשובה חופשי. אחר כך עוברים לפי סדר קבוע, ולכן הסבב מגיע לכולם. כמו כן, כדאי להסכים מראש שמותר לדלג. ילד שמדלג פעם אחת לרוב מצטרף בסבב הבא. יתרה מזאת, כדאי להימנע משאלות המשך חוקרות. "למה חשבת ככה" עלול להישמע כמו ביקורת. במקום זאת אפשר להגיב בעניין קצר ולהמשיך הלאה. בסופו של דבר, מה שמחזיק את המשחק הוא הקצב. שיחה שנתקעת על תשובה אחת מאבדת את שאר השולחן.

כדאי לזכור שאין תשובה שגויה במשחקים האלה. ברגע שמבוגר מתקן ילד על סיפור, המשחק מפסיק לעבוד. לכן הכלל היחיד שכדאי להציב מראש הוא שכולם מקשיבים עד הסוף. תמצאו רבים מהם בקטגוריית משחק משפחתי טיפולי ובקטגוריית משחק חברתי. להרחבה כדאי לקרוא את הערך דמיון בוויקיפדיה.