משחקי שיתוף פעולה — נגד המשחק, לא זה נגד זה

במשחק שיתופי כל השחקנים נמצאים באותו צד. המשחק עצמו הוא היריב, והתוצאה משותפת. או שכולם מנצחים, או שכולם מפסידים יחד. אין מודח, אין אחרון, ואין רגע שבו ילד יושב בצד וממתין שייגמר.

מה המבנה הזה משנה סביב השולחן

במקום להסתיר מידע, השחקנים משתפים אותו. הם גם מתכננים יחד ומחלקים תפקידים. לכן עבור ילד שמתקשה להפסיד זה משנה מאוד. זה לעיתים ההבדל בין ערב משחק לערב של ריב.

המלכודת שכדאי להכיר

למשחקים שיתופיים יש חולשה ידועה. שחקן אחד דומיננטי עלול להתחיל לנהל את התורות של כולם, ואז שאר השולחן הופך לצופה. הפתרון פשוט וכדאי לקבוע אותו מראש.

• כל שחקן מחליט בעצמו בתורו
• מותר להציע, אסור להורות
• מי שיודע פחות מדבר ראשון

חלק מהמשחקים המודרניים פותרים זאת בעצמם, על ידי הגבלת המידע שכל שחקן רשאי לחשוף. כתוצאה מכך אף אחד אינו יכול לנהל את הלוח לבדו.

למי זה מתאים במיוחד

המשחקים האלה מאמנים תקשורת, הקשבה, חלוקת משאבים ותכנון משותף. לכן הם מתאימים לכיתה, לקבוצה טיפולית ולמשפחה עם פערי גיל גדולים. בנוסף, הם בחירה טובה לילד ביישן, כי הוא יכול לתרום בלי לעמוד מול כולם.

איך בוחרים משחק שיתופי

ראשית, כדאי לבדוק כמה זמן נמשך סבב. משחק שיתופי ארוך מדי מתיש, ולכן הקבוצה מתפזרת לפני הסוף. שנית, כדאי לבדוק אם יש תפקידים שונים לשחקנים. תפקידים מייצרים תלות הדדית אמיתית, ובזכותם כל אחד נחוץ. שלישית, כדאי לבדוק את דרגת הקושי. לרוב עדיף להתחיל ברמה קלה ולעלות בסבבים הבאים. כמו כן, כדאי לבדוק אם המשחק מציע רמות מובנות. יתרה מזאת, משחק עם וריאציות שומר על עניין לאורך זמן. בסופו של דבר, ניצחון קל בפעם הראשונה בונה רצון לשחק שוב.

כדאי לשים לב לרמת הקושי של המשחק עצמו. משחק שיתופי קל מדי מאבד מתח, בעוד שמשחק קשה מדי גורם לתחושת כישלון קבוצתית. תמצאו רבים מהם בקטגוריית משחק חברתי ובקטגוריית משחקי חשיבה. להרחבה כדאי לקרוא את הערך שיתוף פעולה בוויקיפדיה.